<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ג' שער ה'</h1>
<h2>דף יז.</h2>
תנן התם בבבא בתרא פרק שני, לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת הכובסים, אא"כ הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. ופרישנא למתניתין הכי, לא יחפור אדם בורו סמוך לכותלו של חבירו אא"כ הרחיק מכותל בורו של חבירו ג"ט. וכותל בורו של חבירו הוא ג"ט, כי גם הראשון הרחיק עצמו ג"ט. ונמצא [כי] זה האחרון הרחיק מחלל בורו של חבירו ששה טפחים. וגם כן [יתר] על ההרחקה צריך זה לסוד בסיד לכותל בור זה או שאר השנויים במשנה, כדי שלא יבליעו המים ויזיקו כותל חבירו. ועיקר הנזק הוא בעבור לחות המים. דאי בור זה הוא רק ואין בו מים, ואין הנזק אלא משום חפירה, דכל (מידא ומידא) [מרא ומרא] קא מרפי לארעא כד קא מחי לא [צריך] להרחיק כל כך. כן דעת התוספות. ונברכת הכובסין דקתני, דוקא בריכת מים שהכובס משרה בה הבגדים, אבל אבן שהכובס מכה עליה הבגדים כדי שיתלבנו צריך להרחיק אותה ארבע אמות מכותלו של חבירו, שבשעה שהכובס מכה עליה הבגדים המים ניתזין ומזיקין הכותל.
מרחיקין את הגפת ואת הזפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו ג"ט או סד בסיד. באחת מהן די. בהרחקה ג"ט או סד בסיד. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים שלשה טפחים. פירוש היא הגומא שמתקבצים בה מי רגלים. מרחיקין את הריחיים ג"ט מן השכב שהן ארבעה מן הרכב. השכב היא התחתונה, שהן ארבעה מן העליונה. והטעם משום טריא. פירוש כדי שלא יניד אותו הכותל, או משום הקול. כתב הר"ם בפ"ט דשכנים, כדי שלא יניד אותו (אכ) [או כדי] שלא יבהלנו בקול הריחים. ומרחיקין התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה. פירוש כלייא, בטנו של תנור. שכנגד בטנו של תנור הוא מרחיב יותר מן השפה. ובלשון יון קורין לבטן כלייא. ובירושלמי [ה"א] [מפרש] דמן השפה דאמרינן, היינו השפה פנימית. ממנה ולחוץ. כרבנן דאמרי הכי. והלכתא כותייהו. והילכך עובי כותל התנור מכלל שיעור השלשה טפחים.
<h2>דף יז:</h2>
איתמר, הבא לסמוך בצד המצר, כלומר מי שבא לחפור בור בשדהו סמוך למצר חבירו, רבא אמר אינו סומך. ואמרינן דבשדה חבירו [אשר] אינו עשוי לבורות סומך, ואינו יכול למחות בידו. ואם ימלך חבירו לחפור בור בצדו, צריך להרחיק מכותל הבור ג"ט. ואם היתה שדה חבירו עשויה לבורות אינו סומך, כרבא דהלכתא כותיה, עד שירחיק מן המצר ג"ט ויחפור, וכשיבא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג"ט בתוך שדהו ויחפור.
<h2>דף יח:</h2>
וכתב רבינו חננאל ז"ל דלענין חפירת בור בלבד הוא דקיימא לן כרבא דהבא לסמוך בצד המצר, דלא יסמוך. כמו שכתבתי למעלה מטעם דכל מרא דקא מחי מרפי לקרקע חבירו. אבל בגפת וזבל וסיד וסלעים וזרעים ומחרישה יכול לסמוך כ"ז שאין שם כותל. והר"ר יונה ז"ל נתן טעם לדבריו, דהואיל ובשעה שהוא מניח שם הגפת לא הוי גירי, דהא אכתי ליתיה לניזק דאין שם כותל, ובשעתא דאיתיה לניזק דהיינו הכותל כבר כלו מעשיו וליכא גירי. ורבינו ז"ל סובר בגפת וסיד וכל שיש בו היזק גירי, אע"פ שקדם וסמך, כל שבא חבירו לבנות כותל כופה אותו ומסלקן, שאין דין קדימה לנזקי דגירי, אלא אם כן החזיק שלש שנים ובא מחמת טענה. הא מדין קדימה לא. כל שכן דאם סילק את הראשונים, דאין מחדש שם את האחרונים.
<h2>דף יט:</h2>
תניא, לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אא"כ הרחיק ממנו ג"ט. בד"א בכותל לבנים, אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק. וכמה טפח. ושל צונמא מותרין וא"צ שום הרחקה. וזה דוקא במי רגלים, אבל בשאר נזקים, כגון זרעים ומחרישה, אפילו בכותל אבנים דינם בג"ט. כן דעת ה"ר יונה ז"ל.
<h2>דף כ:</h2>
תנן בפרק לא יחפור, בית ועליה לשנים לא יעשה אדם תנור בתוך הבית אא"כ יש לו על גביו גובה ארבע אמות. היה מעמידו בעליה עד שיהיה תחתיו מעזיבה ג"ט. ובכירה טפח. ואם הזיק משלם מה שהוזק. ובכירה לא נאמר בה שיעור למעלה כמו שנתן בתנור. ולמעלה נמי טפח הוא, דהואיל ואין פתחה למעלה אלא מן הצד, ונקבים נקבים קטנים בלבד הוא שיש לה על גבה, ואין שלהבת יוצאת מהם, לפיכך למעלה כלמטה. כן כתב רבינו הרשב"א ז"ל. ועוד כתב, כי בתנורים שלנו שפתחן מן הצד, אם היה מעמידו בבית אין צריך שיהיו על גביו ארבע אמות. שלא אמרו ארבע אמות אלא בשלהן שפתחן למעלה, ומשום שלהבת העולה, שמא תאחוז בתקרה. אבל בתנורים שלנו שפתחן מן הצד, למעלה כלמטה שלשה טפחים. ושל נחתומין ארבעה טפחים. וכל השיעורים האלו הא קאמר תנא קמא, דאם הזיק, אפילו הרחיק אלו השיעורים, משלם מה שהזיק. ולית הלכתא כר' שמעון דפטר. והטעם, הואיל והוא מדליק תדיר אע"פ שהרחיק כשיעור צריך ליתן דעתו (בלא) [בכל] עת. ואם לא עשה והזיק חייב.
תנן התם בפרק לא יחפור, לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעים תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר. והטעם מפני החמימות, שמפסיד פירות האוצר. וכן אספסתא וכיוצא [בו] מדברים שעולה מהן הבל. ואם המקום הוא מקום שאין החום מפסידו, הרי זה עושה בחנותו כל מלאכת אש. כגון בארץ ישראל אם הוא אוצר יין שאין החום מפסידו עושה. אבל לא יעשה רפת בקר, מפני שמפסיד ריח היין. ואפילו היה לו חנות של נחתומין או של צבעים בבית אחר הסמוך לבית שתחת האוצר לא יפתחנו, מפני שההבל עובר מזה לזה שתחת האוצר ומפסיד האוצר. ואמרינן התם, אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר, כלומר אם הוחזקה החנות בתחילה לרפת או לנחתום וכיוצא בו, ואחר כך רצה בעל העליה לעשות עלייתו אוצר, אינו יכול למחות בידו. ואמרינן דכיבד וריבץ לאוצר כלומר אם קדם בעל העליה קודם שיעשה בעל הבית רפת בקר או תנור ורבץ וכיבד עליתו לאוצר, או שריבה בחלונות שדרכן לעשות רבוי חלונות בעבור האויר שיכנס לשם לשמור התבואה מלירקב, או בנה עלייה על גבי החנות והיא מפסקת בין החנות ובין העלייה העליונה העשויה לאוצר, בכל אלו הואיל וקדם בעל העלייה באלו הרי גלה דעתו לאוצר. ואם קדם ועשה תנור או רפת זה התחתון, אע"פ שבעל העלייה לא שם בעלייה פירות, בעל האוצר מעכב עליו.
<h2>דף כב.</h2>
תנן התם פרק לא יחפור, מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ד"א, פירוש כגון שהיה כותל ראובן מושך ממזרח למערב כזה. \raster(85-,85-)="Z544;"וכותל שמעון סמוך לו בקרוב ארבע מן הצפון לדרום כמין ג"ם. ובא ראובן לעשות כותל שני כנגד כותל שמעון עד שיעשה השלשה כותלים כמין בי"ת, הרי שמעון מעכב עליו עד שירחיק מכנגדו ד"א, כדי שיהיה המקום שני הכותלים רחב כדי שידושו בו רבים ותחזק הארץ. בד"א בכותל גנה או בכותל חצר בעיר חדשה. אבל בעיר ישנה כבר נתחזקה ובונה כנגדו בלא הרחקה, וכן אם לא היה באורך כותל שמעון זה שבונה כנגדו ארבעה אינו מרחיק אע"פ שמונע הרגל מלהלך שם, שהכותל שהוא פחות מארבע אמות אינו צריך חיזוק הארץ.
<h2>דף כב:</h2>
מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תבוא הנמייה בשעה שמניח הסולם ותעלה לשובך ותאכל הגוזלות. ואע"פ שאין כל שעה מצוי זה, הואיל ומתרמי הכי הוי גיריה ולעולם אסור. דכל היכא דאיכא צד גירי מסלקינן ליה, ולא מצי למימר אני אשמור שלא תבא לך היזק כלל מחמתו. ומרחיקין את הכותל מן המזחילה של חבירו ארבע אמות, כדי שיהיה מקום לבעל המזחילה להוסיף לזקוף סולם ולתקן מזחילה שלו, הואיל והחזיק בה.
<h2>דף כג.</h2>
גרסינן התם, אין חזקה לנזקין רב מרי אמר בקוטרא ורב זביד אמר בבית הכסא. פירוש בעשן תדיר כעשן הכבשונות וכיוצא באלו. הא לאו הכי לא. וכדגרסינן בירושלמי [ה"ג] לא אמרו אלא בעשן תדיר. ובית הכסא פירש רש"י ז"ל מגולה ונראה לעינים, שכך היו בתי כסאות שלהן. וכן דעת רבינו תם ז"ל. וגרסינן התם, רב יוסף הוו ליה הנהו תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותייהו ואתי עורבי ואכלי דמא וסלקי ויתבי בתלאי ומפסדי להו. פירוש, היו לו דקלים, והיו באים מקיזי דם וישבו שם תחת האילנות. ובאין העורבים ואוכלים הדם. ואחר כן עולים העורבים ויושבים באילנות ומזקי לאילנות ומצירים לו בקולם ובצפצופם. ואמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא. הוציאו לי אלו העורבים, שאיני יכול לסבול צפצופם ולכלוכם. ואמרינן התם דאע"ג דאלו האומנין גורמין היו, גרמא בנזקין אסור. ואמרינן דאין להם חזקה, (דהכי) [דהני] לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו. ושמעינן מהא, דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מהנזקין שהנפש קצה בהם אין להם חזקה. כי הא דרב יוסף. שאע"פ ששאר בני אדם אינם נמאסים בו כל כך, כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו, אין מחזיקין עליו בכך. ומה שאמרו קוטרא ובית הכסא, לא אמרו דוקא אלו, אלא מפני כי אלו הן ידועין לכל. וכן כתב רבינו חננאל זכרונו לברכה, אסיקנא גרמא בנזקין אסור ואין חזקה בקוטרא תדירא ובית הכסא וכל דדמי להו ע"כ. כתב ר"ם ז"ל פי"א דשכנים, כל ההרחקות האמורות בפרקים אלו, אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק, ה"ז מחל ואינו יכול להרחיקו. והוא שיראה ממנו שמחל, כגון שסייע עמו מיד, או שראהו (ועשה) [שעשה] בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה. שכל המחזיק בנזק זכה בו כמו שביארנו ע"כ. ור"ם ז"ל הולך בשיטת הראשונים האומרים שבכל דבר שאין בו חסרון קרקע, א"צ טענה שיטעון אתה מכרתו לי אתה נתתו לי, אלא בטענת סבלנות די. דמה שאמרו בפרק חזקת הבתים [מ"א ע"א] דחזקה בלא טענה אינה חזקה, [היינו] דוקא [היכא] דאיכא חסרון קרקע. (הוא). והראיה מדתנן מה אתה עושה בתוך שלי, שלא אמר [לי] אדם מעולם כלום אינה חזקה. והסכמת רבותינו הצרפתים והר"י ז"ל דאפילו בדליכא חסרון קרקע בעינן טענת מכירה. וכמו שכתבנו כבר למעלה.
וכתב עוד הר"ם ז"ל בד"א בשהחזיק בשאר נזקין, חוץ מארבעה מיני נזקין אלו האמורות בפרק זה, שהן ריח ועשן ובית הכסא והאבק וכיוצא בו ונידנוד הקרקע. שכל אחד מאלו אין לו חזקה. ואפילו שתק הניזק כמה שנים ה"ז חוזר וכופהו להרחיק. וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה, כמו שביארנו. ולמה שינו נזקין אלו משאר [נזקין], לפי שאין דעתו של אדם סובל הנזק (מחיליו) [מאלו], וחזקתו שאינו מוחל. שהזיקו היזק קבוע הוא. ואם קנו ידו שמחל בנזקין אלו אינו יכול לחזור בו, ע"כ.
הנה כי דעת הר"ם ב"ם ז"ל שאם מכר ומחל בפירוש, מועיל לו. אכן [דוקא] בקנין. וכן דעת ר"י הזקן ז"ל. אבל ר"י בר מרדכי ז"ל כתב, דאפילו בלא קנין. וכן דעת רבינו הרשב"א ז"ל, דאם קנין מועיל, אפילו בלא קנין נמי. דאין זה אלא כשעבוד. ומחילת השעבודים אין צריכין קנין. כדאמרינן פ"ק דקדושין [ט"ז ע"א] גבי עבד עברי גופו קנוי לו, דאי לא, לימא ליה באנפי תרי זיל. משמע דלא בעי קנין אחר אלא שימחלנו בפני שנים. ודעת רבינו תם ז"ל, דאפילו הביא ראיה שמחלו או מכרו ונתנן [לו בפני] עדים ובקנין, יכול הוא לחזור. ואין להם חזקה ולא ראיה. דיכול הוא לומר סבור הייתי לקבל ולסבול ועכשיו איני יכול. וכההיא דאמרינן בכתובות [ע' ע"ב] לגבי מומין. אבל דעת הרמב"ן ז"ל, דחזקה הוא דאין להם, הא ראיה יש. ובין שהביא ראיה שמכרן או נתנן או שמחלן לו, אם המחילה בפירוש היא סגי. ואינו דומה למומין, דבכמה מקומות בתלמוד אמרינן, אימר דשמעת ליה לרבי מאיר במומין, בשאר מילי מי שמעת ליה. ומיהו לכולי עלמא אם לא הביא ראיה אין החזקה עולה להן, ואפילו במחזיק ג"ש, לפי שאנו עדים שלא שתק זה מחמת שמחל או מכר. שמסתמא אין אדם מוכר ולא מוחל נזקין אלו, אלא (אם) רוצה הוא לערער ולא נזדמן [לו]. ודעת רבינו הרשב"א ז"ל כסברת רבינו תם ז"ל, דאפילו ראיה אין לו, דסבור היה לקבל ואינו רוצה לקבל. ואין אדם מצוי למכור נזקיו ולצאת מביתו. וכקנין טעות הוא.
כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"א דשכנים, מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה, כגון שפתח חלון או העביר אמת המים, (אם לא) [או שלא] הרחיק מה שראוי להרחיק, והרי המחזיק טוען אתה אמרת לי לעשות או מחלת לי אחר שראית או הוכר הנזק, ושתקת ולא מחית בי. והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם, או שאמר כשראיתי מחיתי בך ואתה (אומר) [אמרת עתה] ארחיק או אסתום, ואתה מדחה אותי מיום ליום כדי שתקבע הזקך. בכל אלו וכיוצא בהן על הניזק להביא ראיה. ואם לא, ישבע המזיק היסת ויפטר. החזיק בנזק שאין לו חזקה, כגון עשן ובית הכסא וכיוצא בהן, וטען המזיק שקנה מידו של ניזק, על המזיק להביא ראיה שקנו מידו. ואם לא הביא ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך. עד כאן. וכתב עוד, וכן בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהן אומן ולא מיחו בו. שהרי הוחזק, והיו העם נכנסין ויוצאין לקנות ממנו, ושתקו, לא החזיק בדבר זה ויש להם לעכב בכל עת (כלומר) [ולומר] אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין שזה היזק קבוע הוא כמו העשן והאבק וכזה הורו הגאונים ז"ל, ע"כ.
<h2>דף כד:</h2>
תנן התם פרק לא יחפור, מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה חמשים. והטעם משום נויי העיר. ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים, הואיל והוא פחות מכשיעור. ואם אילן קדם קוצץ ונותן לו דמים. ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ונוטל עציו, ואין נותנין לו דמים. מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמשים אמה, כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר. ולא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו אא"כ הרחיק חמשים אמה לכל רוח כדי שלא יזיק לנטיעותיו של חבירו.
<h2>דף כה.</h2>
מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. ומרחיקין את המשרה מן הירק של חבירו, שמי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין הירק. וכן מרחיקין כרשינין מן הבצלים של חבירו, שהן מפיגין טעמן. וכן מרחיקין חרדל מן הדבורים ששוכנים בכוורת, שהדבורים אוכלים העלין ומפסידין הדבש. ורבי יוסי מתיר בחרדל. וטעמיה דרבי יוסי סבר דעל הניזק להרחיק את עצמו, ואפילו משרה וירק לא בעו רחוקי. וקיימא לן כרבי יוסי דזה בתוך שלו הוא עושה וזה בתוך שלו הוא עושה. ומיהו [בד"א] שאינו מרחיק המזיק, כשהיה הנזק בא מאיליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק, אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו הרי זה כמי שמזיק [בידו], ומודה רבי יוסי בגירי. וכתב הר"ם פ"ד דשכנים, הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואומר ברשותי אני עושה, שמונעין אותו. וכן כל ההרחקות האמורות למעלה בענין זה, אם לא הרחיקם הרי זה כמי שהזיק בחציו. לפיכך צריך שירחיק משרה מן הירק וכרשינין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט, כדי שלא יהיה היזק בידים. אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאיליו אינו צריך ע"כ. ותא חזי כי המשנה לא אמרה שיעור הרחקה למשרה וכרשיניין. ור"ם תפס לו שלשה טפחים כפי שאר ההרחקות כגון נברכת הכובסין, וכתב "או יתר מעט כדי שלא יהא היזק בידים". והוא כמ"ש הרי"ף ז"ל. אלא מיהו צריך ודאי לארחוקי משרה וירק כי היכי דלא ליהוי גירי.
<h2>דף כה:</h2>
מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה חמשים אמה, בין מלמעלה בין מן הצד. אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. ואם האילן קדם לא יקוץ. ספק זה קדם ספק זה קדם לא יקוץ רבי יוסי אומר אע"פ שהבור קדם לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. וכ"כ הר"ם ז"ל מי שהיה לו בור בתוך שדהו קרוב לבור חבירו, אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו הרי שרשי האילן נכנסין לבור שלי ומפסידין אותו, שזה נזק הבא מאיליו הוא לאחר זמן, ובעת שנטע אינו מזיק. וכשם שזה חופר בתוך שלו כך [זה] נוטע בתוך שלו. וכן ראובן שחפר בור וירד ומצא ששרשי אילן של שמעון בתוך שדהו קוצץ וחופר [ו]העצים שלו. ואם קרוב לאילן של שמעון בתוך שש עשרה אמה השרשים של שמעון וקוצצן ונותנן לו. ואם אינו צריך לחפור בו ויצאו השרשים של שמעון בתוך שדהו הרי זה מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה. וכל שורש שנמצא בתוך שלשה טפחים קוצצו, ואינו חושש שמא ייבש האילן של חבירו, שזה בתוך שלו הוא חופר.
גרסינן בפרק לא יחפור, פפי יוכנאה עני והעשיר הוה, בני אפדנא, הוו הנך עצרי בשיבבותיה דכי דייקי שומשמי הוה ניידא אפדנא. פירוש, בנה בית אחד, והיו בני אדם בשכונתו כשהיו כותשין שומשמין היה מנדנד הבית והיה מזיק, ובא הדין לפני רב אשי. והוצרך לומר כי היה עני מתחלה, לאשמועינן דאע"ג דהחזיקו בהכי שלש שנים, הואיל ולא היה עשיר באתה שעה לא היה מוחה, ומשום הכי אין חזקתן חזקה, הא אם היה עשיר ולא מיחה אפילו קודם שיבנה חזקתן חזקה, דיכול הוא למחות קודם שיבנה כמו שכתבתי למעלה, וכיון דלא מיחה עלתה להן חזקה, דאז לא היה נזקו גדול לשעתו כדי שיאמרו נזקין כאלו (הן) [אין] אדם (מוכרן) [מוחלן] וכקוטרא ובית הכסא דמו. אבל אם לאחר שבנה אפדנא החזיקו אין להם חזקה. דנזקין כאלו אין להם חזקה. וטפי מקוטרא ובית הכסא נינהו, שאין אדם (מוכר) [מוכן] שיפיל עליו ביתו. וכ"כ הר"ם בפ"י, דנזקין כאלו כקוטרא ובית הכסא דמו ואין להם חזקה. וכן רב אשי בעיקר הדין [אמר] דמודה רבי יוסי בגירי. ונדנוד כזה חיציו הן. ועד כמה כד נאיד נכתמא אפומא דחצבא. [פירוש] [שינדנד הבית או מה שבתוכו כנידנוד שכיסוי הכלי מנדנד] כשהאשה מביאה בראשה הכד, והכיסוי שעל פי הכד מנדנד קצת, ה"ז נזק וחייב להרחיק.
<h2>דף כו.</h2>
גרסינן התם, דבר מריון בריה דרבין כי הוו נפצי כתנא הוה קא אזלא רקתא דכתנא ומזקא אינשי. פירוש, כשהיה כותש הפשתן היה הולך נעורת של פשתן והמוץ ומזיק לבני אדם. ובא הדין לפני רבינא, ואמר כי אינו חייב. דכי אמרינן דמודה ר' יוסי בגירי, הני מילי דקא אזלא מכחו, אבל הכא הרוח מוליכו. ואסיקנא דאפילו בכי האי ענינא איסורא איכא, וחייב להרחיק משום דאסור (למגדר) [לעשות] גרמא. אבל אם הזיק בהאי ענינא ליכא תשלומין, דגרסינן בפרק הכונס צאן לדיר בבבא קמא [ס' ע"א], דכי אמרינן זורה ורוח מסייעתו חייב, לענין שבת, אבל הכא גרמא בנזקין הוא ופטור אבל אסור. וכן כתב הר"ם פ"ו דשכנים.
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ד"א. והילכך מי שהיתה שדה חבירו נטועה אילנות או גפנים ובא לנטוע בתוך שדהו גפנים בצד גפנים או אילנות בצד אילנות, צריך להרחיק ד"א. בד"א בא"י, אבל בחו"ל מרחיק בין גפנים לגפנים שתי אמות. ובין אילנות לאילנות [או בין גפנים לאילנות מרחיק ד"א בכ"מ]. ובחו"ל נמי במקום שהארץ קשה והמחרישה גדולה בעינן ד"א. והיכא שבאו לסמוך בבת אחת כתב ה"ר יונה ז"ל דהוא הדין דבא"י זה מרחיק ד"א וזה מרחיק ד"א, בבבל זה שתים וזה שתים. שהרי כל אחד יכול לזרוע אותן ד"א שהוא מניח. והילכך אם לא יניח זה אלא שתי אמות נמצא מכניס בקר וכליו על גבי תבואתו. ובין אילנות לגפנים כתב ה"ר יונה ז"ל ששיעור ההרחקה לפי מה שעיני הדיין רואות. והיכא דלא ידע דיינא לשיעורי אין לו לחייב את הנוטע להרחיק מן הספק. ומיהו שמונה אמות יש לו לחייבו לפחות, מדקאמרינן הני מילי אילנות לאילנות אבל גפנים לאילנות בעו טפי. ואילנות לאילנות הרחקתם שמונה כדקאמרינן, ואפילו הכי קאמרינן דאילנות לגפנים בעי טפי. וכל זה בארץ ישראל כדקאמרינן. היה גדר בינתים זה סומך לגדר וזה לגדר.
<h2>דף כז:</h2>
אילן הנוטה לתוך שדה חבירו קוצץ מלא מרדע על גבי מחרישה. ובחרוב ובשקמה כל הנוטה, עד שיהא שקול כנגד המצר. דהלכתא כאבא שאול דאמר כל אילן כנגד המשקולת. וכן פסק הרב ר' יהוסף בן מיגש והר"ם בפרק עשירי.
